באחד ממאמרנו עמדנו על כלל שיקול הדעת העסקי ועל ההגנה שכלל זה מעניק לחברי דירקטוריון חברה בדבר באופן קבלת החלטותיו. לא כך ביחס לעצם ההחלטה האם להגיש או לא להגיש תביעה נגזרת נגד בעל שליטה או נושאי משרה בחברה. נבהיר תחילה את המשמעות של תביעה מסוג זה.
תביעה נגזרת היא הליך משפטי, בה בעל מניות ודירקטור (ובמקרים מסוימים גם נושה) מגיש תביעה נגד צד שלישי, בשם החברה, כאילו היתה זו החברה שהגישה תביעה. מצב דברים זה נפוץ כאשר מי שהיה אמור להגיש את אותה תביעה – ההנהלה או בעלי השליטה – נמנע מלעשות זאת, לרוב בשל ניגוד עניינים למול אותו צד שלישי. מדובר בכלי חשוב לשמירה על ניהול תקין ואינטרס החברה.
בכדי להגיש תביעה נגזרת יש לפנות תחילה לחברה ולבקש שתפעל בעצמה, ורק אם לא פעלה כמבוקש – ניתן לבקש אישור מבית המשפט להגיש את התביעה. האישור יינתן רק אם הוכח, כי לכאורה קיימת עילת תביעה, שהתביעה משרתת את טובת החברה וכי התובע פועל בתום לב.
לרוב, כאשר דירקטוריון מחליט שלא להגיש תביעה נגזרת בשם החברה, בית המשפט יכבד את שיקול דעתו כל עוד ההחלטה התקבלה בתום לב, ללא ניגוד עניינים ועל בסיס מידע מספק, כאמור לפי כלל שיקול הדעת העסקי.
עם זאת, כאשר מדובר בהחלטה שלא להגיש תביעה נגזרת נגד בעלי שליטה או נושאי משרה בחברה, קיים אפוא חשש ממשי להטיה או לניגוד עניינים. ולכן, במצב דברים זה הכלל אינו חל, ובית המשפט יבקר את ההחלטה באופן מחמיר יותר, במיוחד כשיש חשש שההחלטה נובעת מהגנה על מקורבים ולא על יסוד טובת החברה.
