אין ספק שבעלי מניות בחברה מעוניינים ברווחיה. האם כדאי לבצע חלוקת דיבידנד?
החוק קובע שני מבחנים לצורך חלוקת דיבידנד מותרת. המבחן הראשון הוא עמידתה של החברה ב'מבחן הרווח', במובן זה שחברה רשאית לחלק דיבידנד מתוך רווחיה, היינו יתרת עודפים או עודפים שנצברו בשנתיים האחרונות, לפי הגבוה מבין השניים.
אך מה בדבר נושי החברה? האם ניתן לבצע חלוקה בלתי מוגבלת של כספי החברה לבעלי מניותיה ?
בשלב זה נכנס נכנס לתמונה המבחן השני, שהוא המבחן העיקרי מבין השניים, הוא 'מבחן יכולת הפרעון'. מבחן זה אוסר על החברה לבצע חלוקה אם קיים חשש סביר שהחלוקה תמנע מן החברה את יכולתה לעמוד בחבויותיה הקיימות והצפויות.
מבחן יכולת הפירעון הוא מבחן צופה פני עתיד, במסגרתו יש לבדוק את השפעת החלוקה המבוקשת על יכולת החברה לקיים את התחייבויותיה מכאן ואילך. מדובר בבדיקה ספקולטיבית, הנסמכת על תחזיות, כתוצאה מביצוע חלוקה שאינה מקיימת את מבחן הרווח. בכך, מבחן יכולת הפירעון נועד להבטיח כי החלוקה לא תפגע ביכולתה של החברה לעמוד בחיובים כלפי נושיה.
מבחנים אלו – הרווח ויכולת הפרעון – מבקשים לאזן בין אינטרסים מנוגדים מעצם פעולת החלוקה. מחד, פעולת החלוקה מממשת את ציפייתם הלגיטימית של בעלי המניות ליהנות ממשאביה הכלכליים של החברה כתמורה להשקעתם המקורית בה, ומאידך ניצבת זכות הנושים להיפרע מרכושה הקיים של החברה לפני שהוא ידולדל ויועבר לידי בעלי מניותיה.
