מאז מגפת השפעת הספרדית, אשר הפילה חללים רבים ברחבי העולם בין השנים 1920- 1918, אין למגפת הקורונה אח ורע במאה השנים האחרונות.
בהקשר של יחסיים חוזיים: גם אם ניתן לצפות במועד כריתתו של הסכם את עצם התפרצותן האפשרית של מגיפות כאלה ואחרות (שהרי מגיפות קשות פרצו גם בעבר הרחוק ואפילו בעשורים האחרונים, למשל, מגפת הסארס בשנת 2002 ומגפת המרס בשנת 2012), הרי שקשה לאדם בר דעת לצפות את מלוא השלכותיה מרחיקות הלכת של מגפת הקורונה, בין השאר על הכלכלה וחיי המסחר, בישראל ובעולם כולו.
בחודש פברואר 2020 החלה ניצן לשכור מיואב חלל מסחרי, בו הקימה חנות למכירת רהיטים. למרות שבאותה עת משבר הקורונה היה כבר בעיצומו, ולמרות שחנותה של ניצן היתה הפסדית; ניצן ביקשה להחזיק בחנות ולא לבטל את חוזה השכירות, למרות שהיתה רשאית לעשות כן בהתאם לדיני חדלות הפרעון. ניצן פעלה כך משום שניהלה משא ומתן למכירתה של החנות ופעילותה, כמקשה אחת (ולא רק את המלאי), מתוך הנחה שבמסגרת זו תוכל לקבל סכום גבוה יותר.
בהתאם להנחיות הממשלה, החל מיום 25.3.2020, חל איסור על הפעלת עסק לא חיוני. במסגרת זו, הושבתה פעילות של חנויות שאינן מוכרות מוצרי מזון או תרופות, כדוגמת החנות של ניצן. חרף מאמציה למכור את החנות ואת פעילותה, ביום 15.4.2020 נאלצה ניצן לפתוח בהליך משפטי של הקפאת הליכים ביחס לחנות, בשל קריסתה הכלכלית.
ניצן טוענת כי נמנעה ממנה האפשרות לעשות שימוש במושכר (החנות) ומשכך יש לפטור אותה מתשלום דמי השכירות ביחס לתקופת ההשבתה (25.3.2020-15.4.2020). נוכח משבר הקורונה, המהווה כח עליון לטענת ניצן, היא נאלצה לסגור את החנות ולא התאפשר לה לעשות בה שימוש כלשהו באותה תקופה. בנוסף היא טוענת, כי לא ייתכן שתיאלץ לשאת בכל הנטל הכלכלי של משבר הקורונה לבדה, בעוד משכיר החנות (יואב) ימשיך לקבל את דמי השכירות, כאילו לא אירע דבר.
בית המשפט דחה את טענות ניצן וחייב אותה לשלם את דמי שכירות ביחס לתקופת ההשבתה.[1]
חוק השכירות והשאילה, תשל”א-1971 מאפשר לשוכר להִמנע מלשלם דמי שכירות רק כאשר לא ניתן לקיים את מטרת השכירות, כלומר במקרים שבהם אין אפשרות להפיק תועלת מהנכס המושכר בגלל נסיבות חיצוניות הקשורות בנכס או בדרכי הגישה אליו. משבר בריאותי עולמי הוא אמנם נסיבה חיצונית, כשלעצמה, אך הוא אינו קשור למושכר או לדרכי הגישה אליו, ועל כן אין החוק פוטר את ניצן מלשלם את דמי השכירות ליואב.
פסיקה זו, אשר הלכה למעשה מתעלמת מהשפעת הקורונה, ממחישה עד כמה מערכת בתי המשפט משוועת לקריטריונים ברורים שיקבעו באילו מקרים המגפה נחשבת ככוח עליון, המשחרר מחיוב חוזי.
[1] חדלת (ת”א) 26076-02-20 עו”ד ישראל בכר- נאמן של עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר בע”מ נ’ מערכות נוחות (2007) בע”מ (פורסם במאגרים ביום 8.7.2020)
*אין בסקירה כללית זו משום ייעוץ משפטי כלשהו. אין להעתיק, להפיץ, להציג בפומבי או למסור סקירה כללית זו לצד שלישי, בלא קבלת הסכמת אילי קיפרמן – משרד עורכי דין מראש ובכתב.
