לחברה מסמך התאגדות אחד בלבד, הוא התקנון. אלא שבמסגרת ההתאגדות מצטרפים במרבית המקרים גם הסכמים שונים בין בעלי המניות לבין עצמם, ובין בעלי המניות לבין נושי החברה. בשונה מהתקנון, מסמכים אלו לא נדרשים ברישום אצל רשם החברות. אחד מאותם הסכמים הוא הסכם המייסדים.
למרות שהתקנון והסכם המייסדים עוסקים במרבית המקרים בנושאים דומים, כמו למשל חלוקת מניות, זכות ראשונים, תנאי חלוקת רווחים וכיוצ"ב, ישנו מתח מובנה בין כל מסמך בדבר היישום של כל נושא ונושא, ובאופן שעלול לעורר סתירות ובעיות משפטיות.
התקנון מוגש לרשם החברות, הוא פומבי ונחשב כמעין "חוקה" של החברה. הוא מחייב כלפי כלל בעלי המניות ביחסים בינם לבין עצמם ולבין החברה, ומהווה תמרור אזהרה למול צדדים שלישיים, רשויות ולקוחות. מנגד, הסכם המייסדים הוא הסכם פרטי בין בעלי המניות המקימים את החברה, החסוי לציבור, שנועד להסדיר את מערכת היחסים הפנימית ביניהם, ואינו מחייב כלפי צדדים שלישיים שאינם חתומים עליו.
התקנון מתמקד ברוב המקרים נושאים פורמליים (למשל, אופן מינוי הדירקטוריון, זכויות הצבעה בסיסיות, חלוקת רווחים), הרי שהסכם מייסדים יכול לכלול מנגנונים ספציפיים ודינמיים, כמו חלוקת מניות, תחומי אחריות, זכות ראשונים ותנאי חלוקת הרווחים.
גם אם ישנם נושאים זהים בתקנון ובהסכם המייסדים, לעתים קרובות נושא מסוים התקנון מנוסח באופן כללי ורחב, בעוד שבהסכם המייסדים אותו נושא יקבל ביטוי פרטני. לפיכך, גם ניסוח ההסדרים המתוארים בכל מסמך עלול ליצור משמעות משפטית שונה וסתירות פנימיות.
האם בהתנגשות שבין הוראות התקנון לבין הסכם המייסדים, הוראות התקנון גוברות? לא בכל המקרים. במקרה של סתירה בין הוראה הזהה במהותה בשני המסמכים, יאלץ בית המשפט לבחון את המעמד המשפטי של כל מסמך בהתאם להוראות חוק החברות, האם ההוראה נוגעת ליחסים למול צדדים שלישיים והאם מדובר בהוראה כללית או ספציפית.
